[Translation] Rom Golan – ‘When Isaac Wept’

Eliezer, servant of Abraham, stopped in the place where he had found himself, standing beside a well, ten camels around him and all manner of goods upon their backs. His mind wandered, and Eliezer marvelled inwardly, for had not both his master and his master’s master failed to trust him? One had bound him by oath, and the other had not sent him forth so much as flung him to Aram-Naharaim. And he chafed at the injustice of it, unspared despite his high standing in Abraham’s household. His men, standing at a distance, heard him say, “And this old man whose days are spent, has he forgotten that all which God blessed him with was won by the toil of his faithful servant?” His men did not answer, and he continued, “Have you neither ears nor mouths? The ears of Abraham are far away in Canaan, and here I am your master.” His men replied, “Our Master in heaven hears all, and His ears reach everywhere.” Eliezer laughed and said, “If that is so, then your God is as old as Abraham, and if so, His ears too are dull, and He hears nothing from heaven or from earth.” And Eliezer’s heart raged within him, and his heart said, in vain have you followed after this old man who carries on like a child, laughing and weeping at his own reflection. And Eliezer sent his men away and sat down beside the well, and remembered those days before Sodom was overturned.

And it came to pass that five kings rebelled around the Valley of Siddim against the crown that had returned from afar. A fugitive fled from the battle and sought out the Hebrew, and those were nights of vigil and Abram stood at the entrance of the tent. The fugitive told how they had been routed, and that all the possessions had been taken, and the people too, and Lot his kinsman, and the king was hiding in a pit. Abram hastened to bring everything out of the tent and told the members of his household that the house was empty, that there was nothing to lose and that it was God’s command to prevail. Eliezer divided his three hundred and eighteen trained men and took up weapons of war, and they went out swiftly to answer God’s command, and servants joined them to drive the enslaving invaders from the land. And Abram restored Lot and the people and the possessions, and of all that he had taken he emptied himself, keeping only the tithe. The king of Sodom asked only for the people, and Abram gave him both the souls and the possessions, for he said, a stone of onyx is still only a stone. And he raised his hand and declared that his righteousness rested in El Shaddai alone, and only those who had fought alongside him took what they wished, for they craved little of what was his. And the tithe he gave to Melchizedek king of Salem for himself, and he took nothing, not so much as a thread or a sandal strap. And Melchizedek consented to sell to Abram the heavens and the earth that were his, and he blessed him and they drank wine and spoke together and no one heard what passed between them.

After these things Abram sat for eight nights and counted the stars. And Abram called out to the members of his household and laughter rang in his voice. He said to them, Look up at the heavens. Can you count the stars? And they answered, we cannot. And Abram continued, and how could you count them with ten fingers? And twenty-two paths are in your tongue. Can you say anything that has not been written? You have not yet seen the full range of colours. And Abram took a heifer and a bull and a goat and a ram and also a turtledove and a pigeon, and only the birds he did not divide. And the members of his household marvelled at the sight before them, for there were three portions and not two, twelve in all. And they asked why they were divided in three, and he answered that God had made a covenant with him and with his heirs. And the disciples looked toward Eliezer, and he ventured to say, the heir to the thoughts of Abram. And Abram called out loudly saying, my thoughts are not your thoughts, and my servants are not my heirs, for it is those who come forth from my own body. And Sarai asked, where are they? And the rest laughed with her.

And Abram fell upon his face and laughed and paid them no heed, and only raised his hand toward the stars and danced alone beside the fire and the smoke. And Abram took a pigeon from among the carcasses and said that this was his seed, moving between small and great, between male and female, between flock and shepherd. And Abram drove away the vulture that descended upon the carcasses and said, now I am Abraham, and this is God’s covenant, and we shall inherit the whole land and not merely portions of it. And if we break faith and speak contrarily then we shall become contrary ourselves, a divided carcass, and the vulture shall not be driven away. And all looked at the vulture that pursued the turtledove, and the vulture did not overtake it.

And some days later Abraham looked out toward the plain and saw a column of smoke rising like a furnace and he fell upon his face and for eight days he did not speak. And Eliezer saw that his master was not as he had been and drew near to him. And Abraham said to his servant, shall the Judge of all the earth not do justice? Shall the righteous be swept away with the wicked? And Eliezer replied that these were cities of sinners and that all of Sodom had one measure and not the measure of justice, for the guilt of the weak lay in their weakness. And Abraham asked, but what if there had been fifty righteous souls among them? And the servant answered, the destroyer would not have come. And he continued to ask, and if ten were lacking? And the servant replied, still the destroyer would not have come. And Abraham continued, and if God had mercy on ten then also on five and so on, for the soul of one righteous person is an entire world and all that fills it. And Eliezer ventured to read Abraham’s thought and said, perhaps he saved Lot, but what of his shepherds for whom Lot was a shepherd, and who did not walk in your way, for the way of God is this, and they preferred the way of the well-watered plain? And Abraham answered saying, my way is not the way of God for it is my own way and its end is as the end of the way of the wicked, for whether we walk in a path of light or a path of darkness we walk as dust and ash and brimstone.

And as the sun departed, darkness fell upon Abraham and a great terror descended upon him. And he told Eliezer to look up at the heavens and they saw a star fall. And Abraham said, is there not a land that has fallen there? And all the stars shine, but does every light end without being extinguished? And God has already extinguished us too, and rivers of fire will not illuminate the shadow of death. I was a stranger in my own birthplace when God brought me out of Ur of the Chaldees to inherit the land and I could not, and I am still a stranger. And my seed too shall be afflicted in every land that is not theirs until God brings them out with an outstretched arm, if nothing comes from the spheres. And even the vulture that was driven away shall return, for there is no advantage of man over bird. And Eliezer asked, did we fight and drive out kings in vain? And Abraham said, there are none in this land who fear the King of the universe who reigns for His own sake, like a shepherd who does not depend upon the flock or the pasture.

And the servant continued to ask whether God remembers all that is forgotten, and Abraham filled his hands with sand and scattered it in the wind and said with a laugh, would you contend with God? And Eliezer continued, if so, why do you grieve for carcasses not yet born? And Abraham looked at the moon and gazed upon it looking back at him, toward his seed scattered across the earth. And he fell upon his face and wept, and spoke little from that time on, and the soul of Abraham was bitter, and Eliezer ruled over all that was his.

And Eliezer questioned his own heart beside the well, who is the fool? And his heart answered, the one who followed after another fool. And these were the words of Eliezer, the heart of Abraham was grieved for many years and now his wife is to die and the evil spirit will depart from him? Have all his tears run dry long since? Abraham was childless and now he walks about Canaan like an innocent youth full of vigour seeking himself an inheritance. And Eliezer cried out and also rebuked and said, “And all that was meant to be mine after the end of the one who came forth from his loins, seed that has not yet sprouted.” And Isaac does not leave his mother’s tent and has not wished to take a wife. And Eliezer offered his own daughters and Abraham feared lest his seed be mingled with the seed of these servants of Canaan. And Abraham made Eliezer swear to take a wife for Isaac from his own birthplace. And Eliezer asked, and if the woman is not willing to come after me, shall I send him there? And Abraham said to him, take heed that you do not bring my son back there, and if she is not willing to come after you then you are released from this oath of mine.

And Eliezer remembered these words beside the well in Haran and said, “A woman of valour, how shall I find her? And how shall I know who she will be if she is to be of a treasured people? Will God truly be so good to me that she will appear with a pitcher upon her shoulder?” And it came to pass that before he had finished speaking, behold a young woman was laughing and she was very fair to look upon. And Eliezer ran toward her and said, “Give me to drink, I pray thee, a little water from your pitcher, for it is not fitting for a man to draw from a well that is not his.” And the young woman gave him to drink and she hastened and emptied her pitcher into the trough and ran again to the well to draw, and she drew for all his camels until they had finished drinking. And Eliezer gazed at her in wonder and his heart was silent and he too did not speak. And he hastened to give her a golden ring and two bracelets he placed upon her hands. And he nodded and asked for a place to lodge at her father’s house. And the young woman was stirred by what had befallen her so suddenly, and she ran toward her house and Eliezer called out asking her name. And the young woman stopped and answered between smiles, “I am Rebecca daughter of Bethuel.” And she ran to her mother to tell her all these things.

Again Eliezer was alone beside the well and he bowed down to God for He is blessed who had not forsaken His kindness and His truth from his master, and had found a wife for his son, and she was the granddaughter of his master’s brother. And his heart whispered to him, a woman from Haran Abraham sought, and on this day God called your name at this well, and there came out to meet you the laughing lily of the valley who springs from your master’s root. Was this chance, that God uprooted the barren for nothing? And from the shoot of his stem she shall be crushed and from the branch of his roots she shall bear fruit.

And he returned to the time when he had waited beneath Mount Moriah for the young servant whom he had sent after Abraham. And Eliezer saw the young man and he was trembling all over. And Eliezer said to him, what is the matter? And the young man was silent as one who is deaf. And Eliezer asked, did my master Abraham reveal that you followed them? And the young man replied, Abraham told us “stay here with the donkeys until we return” and I am grieved that I followed after them as far as I did. And the young man continued to tell all that his eyes had seen, and Abraham and his son went up to the top of the mountain and Abraham gathered wood and placed it upon his son, and Isaac carried it and spoke the words we heard along the way, and from Abraham there was no sound and no answer and only the wood placed upon his son until he looked around, and he called to his father saying “here is the fire and the wood, but where is the lamb for the burnt offering?” And Abraham answered him, “God will show you the lamb for the burnt offering, my son, if He has no further word on the matter.” And I thought it was in jest but there was no laughter in his mouth and no feeling in his face, and his eyes were emptied and white. Then he bound Isaac to the altar that he had built, and Abraham stretched out his hand and took the blade to slaughter his son and he would surely have died.

And Eliezer was struck dumb and only scattered dust, and said, and you did not cry out lest he stretch his hand toward the young man? And the young man replied, could a man such as I challenge your master, a prince of God? And Eliezer said to the young man, return to the camp at Beersheba and speak of what you saw saying, “And Abraham took his son, his only son whom he loved, for he did not withhold his sacrifice before God.” And the young man saddled his donkey, and Eliezer continued to wait and his face fell on account of the leaping of his heart while his conscience tormented him. And he asked himself, the son of my master is dead, and why should I rejoice? For he murdered and I shall inherit? And I did not see the blood upon the ground and heard no cry? And Eliezer scattered more dust upon his head and waited for Abraham in order to rebuke him for the murder of his son. And he weighed his words and considered Abraham’s answer, and said to himself that it would be that it was God’s command. And he continued to ask, why would God wish to cut off his own soul? For could he not be the heir of Abraham?

And Eliezer remembered the days before the binding. And those were days of peace after the covenant with Abimelech and they divided water and flocks, and the members of Abraham’s household rejoiced while their master was wrapped in desolation and only Sarah moved his sleeping lips. And Abraham sat alone in the shade of the tamarisk that he had planted, the tree a marker. And he afflicted his soul and ate only when he hungered and drank only when he thirsted, and paid no heed to his followers who imitated him and afflicted their bodies in all that their souls required, and his following dwindled for he did not speak to them. And Eliezer saw eighteen and three hundred disciples bringing Isaac delicacies of every good thing and heard him speaking to them and his heart grew angry. And Eliezer drew near to Abraham and said, your words, prince of God, no man fully understands, and your silence your disciples cannot bear. And Isaac shall inherit them and speak a mingling of opposites to their senses and they shall think they know your master. And Abraham was silent until he rose early in the morning and woke his servant.

And Eliezer heard the voice of Abraham and likened it to a heavenly echo. And he woke the two young men as his master commanded and they saddled their donkeys, and the journey to the land of Moriah took three days. And on the first day a chariot appeared with a rider upon it, and the young man asked, why did we not take a chariot so the journey might be easier? And Eliezer answered him, there is no chariot for many and every man knows how to lead his own donkey. And Isaac heard what his servant said and added, and what purpose is there in a chariot when a man is himself a chariot for God, and let him be nullified and become a wheel for the will of God who will show us the place. And Eliezer said to him from a distance, did God speak with a donkey? Surely your father aimed toward Melchizedek who is in Salem, for you do not know the Rock of the universe. And Isaac replied, all lean upon the support of God, both the angels and the stars and those who serve them, for God draws all things to Himself. And he continued saying, to what end do they say we have revealed the Rock of truth, for what now? And all shall feel God, even those who do not know it, for the wind blows at their backs. And Eliezer marvelled, can a man reach his destination without having walked? And Isaac answered, to the destination arrives both the man who stands still and the man who flees. And Eliezer scoffed at him, where is the God you claim to have found? And Isaac answered, the Divine Presence dwells in all things and is imprinted in nature which is created anew every moment. And Eliezer replied to what was said, for everything under the heavens there is a time and a season, but God has no clock for He preceded the beginning and the heavens and the earth, and He watches all that we perceive and pays no heed to our deeds for He knew all that we might choose between good and evil under the heavens.

And Abraham said nothing and they camped to sleep and rose early beneath the scorching sun. And Isaac asked, where are we going? And Eliezer wondered, did God not tell you? Perhaps He did not wake, for your cries are but whispers to Him above. And Isaac grew angry and said, do you still think a day has not passed since God rested and that He is still idle? And Eliezer replied, perhaps God has wearied of you for you have commanded Him at every turn. And they saddled the donkeys and continued on the way. And Isaac asked Eliezer, you search for who placed the sun yet you do not search for purpose? And Eliezer answered, am I my God’s keeper? I divine in vain for perhaps God was cold and sought warmth. And Isaac said in astonishment, how can you divine if there is no foundation of truth and knowledge in you? And Isaac continued to give what the disciples had received from Abraham saying, before the beginning God filled the entire void and there was no end to Him. And what is there in all of this He would ask, and He concealed Himself and contracted Himself around the abyss that He had created. And He shattered the vessels and sent ten circles of light into the emptiness that had opened, and for every fragment and spark a shell that separates from all that was blinding. All that my master did was for His sake, for it is the will of God to reveal Himself to Himself and there is no one beheld without a beholder. In thirty-two wondrous paths of wisdom the God of hosts engraved until the crown of creation which He made in His image in understanding, and in might they received His kindness and chose to spread His glory for it is truth and they gave thanks. And the spirit of God breathed into us toward His eternity and threaded through our ways. And every essence that was revealed shall be negated and the evil within it removed, and its correction shall form again and again until the absolute spirit returns to the very wholeness of Himself. And I am Isaac son of Abraham, who came into being by the will of God who is with me in order to peel the fruit in which there is a divine seed.

And Eliezer looked at Abraham and he was groaning and coughing and descended from his donkey and they camped after him for the night. And Eliezer gazed at the moon and spoke to himself, and what have I to do with all that Isaac said, where am I in this thicket? What is my role if I am too small to know the advantage of rain over the sea? I am the servant of my master, and from afar I have not seen, for I stood even before God and there was a barrier between us.

And they rose early on the third day and Abraham was before them, and he lifted his eyes and saw the place from afar toward Mount Moriah. And they sought Melchizedek king of Salem whose back was to the rising sun and no man knew him. And Isaac wished to bring an offering to the God who watches over him, and Abraham said to his servants, stay here with the donkey while the young man and I go over there, and we shall bow down and return to you.

And Eliezer remembered all of this as he waited for Abraham on Mount Moriah and knew now that God had desired the death of Isaac for the seeking of his father was distorted. And Eliezer lifted his eyes and was startled to see from afar a man and his shadow and he wondered for the young man was dead and yet alive, and disappointment stirred within him for his master had failed the trial of God, and they all returned to Beersheba and no one spoke.

And Eliezer returned to sit beside the well and saw from afar a man running toward him. And the man was gasping and panting and said, “I am Laban, brother of Rebecca, and I have heard her words, so why do you stand outside? I have cleared the house and made room for your goods and for the men who are with you.” And he pushed him into the house of Bethuel and Eliezer saw the gold that he had given to Rebecca weighed in the balance. And Eliezer bowed down to God for his conscience pained him, and he sought to harden his heart for he saw himself running to Rebecca as Laban had run to him because the gold had gleamed in his eyes, and there would always be gold whose weight was greater than his own and whose gleam was brighter. And he continued to reproach himself, like an animal I have circled round and run after my own tail? I placed my hand under the thigh of Abraham and to him I swore.

And Laban gave straw and fodder for the camels and water to wash and set food before him. And Eliezer said, “I will not eat until I have spoken my words. I am the servant of Abraham and his God has blessed him exceedingly and all that I have brought is but a small portion. And Sarah the wife of my master bore a son who is heir and my master made me swear to take a wife for his son.” And the servant rose and said further, “And if you had not consented I would have been released from my oath and gone on my way, for she would be neither for me nor for him.” And Laban placed a hand on his shoulder and sat him down, and asked Rebecca to clear the house of the idols he had sold. And she returned and asked why she had covered the figurines. And Laban laughed loudly and everyone gathered to hear his story.

Now Nimrod was a mighty hunter and king over all the land of Shinar, and he gloried in his dominion over nature. And he built in the city of Babel the tower whose top reached unto the heavens, and made himself a name upon all the face of the earth. And all who beheld the tower from afar were stricken with awe, and Abram too stood beneath the tower and rebuked them all, saying, Though ye build storey upon storey, unto the heavens ye shall not reach, for God is forever above every roof, and the city of God ye cannot conquer. Ye shall lay siege, yet the siege shall be upon you; and I am the keeper of the threshold who in time of famine brings all the hungry unto God. And those who despaired ceased to build the city, and Nimrod’s anger was kindled, and he commanded Abram and the men of Ur of the Chaldees to bow down unto him, for he was god.

And Abram did as Nimrod commanded, and spoke on his behalf in the marketplace, saying, Have ye heard what hath come to pass? That Nimrod hath hunted Him who sent the Flood, who hath no body like unto a cloud, and hath inherited Him, and become a god of flesh and blood, ruling over man yet master of himself? Look to the earth, for He is not in the heavens; and He shall desire your prostration, that ye may call Him moon, call Him sun! O men of Babel, ye speak one language and ye lie not, for all is truth. And Nimrod hath stolen a spark of great light, yet ye have not grown cold, and darkness have ye forgotten, and ye see not; and Nimrod shall tell you evil and good, and shall behold every man do what is right in his own eyes. How art thou fallen from heaven upon man? Why do ye not hasten to the stairs of the tower, for many are its stairs, and many stairs are yet unbuilt, and ye have finished the bricks and continued to build? And your bone shall become stone, and your blood shall become clay in the hand of a potter god devoid of mercy. Hasten to the stairs lest ye miss the upper storeys, and ye shall leap over the face of the poor and before a stumbling-block ye shall not cry warning, for ye have sought yourselves a place, and crowded are the storeys below, and from the mat and from the stench ye shall flee upward.

Thus spoke Abram, and most who heard him ran unto the tower. And Abram continued to speak unto the remnant whose ears were in their hearts, Blessed are ye, for ye know the end of a standing tower, and ye feared not Nimrod, and unto his angels ye showed no favour; for those below shall not see you, and they shall say, “The ants have grown too lazy to climb, and we shall take more room, and these shall be pressed down to solid ground.” And they pressed together more and more, and sought providences, for upon themselves they did not watch; and to ascend they wished, yet stairs they desired not. And they cried out from the earth, “All are equal after God,” yet the giants heard not from the height of their stature, and they rose higher, for the stench had risen. And in wrath poured out and in fire shall the red ants unite and call for another truth, and they shall demand Nimrod down to the earth, and shall make the sheep lie down with the wolf, and the tower shall fall within the city, though no enemy be against her.

And the men answered Abram, Come, let us break forth and scatter, and build many towers in every place. And Abram added, Come, let us set up an idol at the head of a tower, and gather ourselves around it, for it is easy to be bound beneath it. And the men went after him unto the shop of his father Terah, and to each one he gave an idol in his hand. And thus spoke Abram, Behold, every man, his idol, for in your image hath my father the idol-maker made it. Ye have given form to desire and to fear, and beyond, ye will not? And Abram shattered the idol before him, and all were astonished. And he said, Can ye build a tower without stones? It is my will that ye break the images, and not the soft ones, for with harder bricks shall the tower be made firm! And only the youths remained, and each man shattered his idol, and gravel was heaped among them.

And Abram told them, saying, Only hard men break hard stones, yet soft also would I have you be. And the youths wondered, and asked why. And he answered, Did not mud come before clay? Know ye how to build a tower possessing virtue, or shall only height be reckoned? And how shall ye know if ye have known? Many wheels turn about you, yet yourselves as a wheel ye have forgotten. Doth a tree grow and not deepen its roots? And as the tree that is hewn down in the storm-wind, so shall your tower be rent asunder, for unto an idol ye have become, and your blood hath frozen within it. And from the summit ye imagined, ye have been severed as one of the stones. Have ye seen a stone rolling upward? I love the stones that roll down the hillside, for they waste not their strength in vain to return, once they have seen the mountain-tops! And ye shall roll until ye can roll no more, for into a stream ye have fallen. And how shall ye cross the stream when your form is not water? And ye shall flow as a leaf floating unto the sea, and in the depths ye shall sink, and from the depths ye shall cry out and none shall hear, until the stones wear away the waters. And the sea is never full, and ye shall be swept by the waves as pebbles unto a shore of refuge. And how shall ye climb if ye cannot roll upon level ground?

And the youths answered, The hidden hand shall push us, and its exalted will, above good and evil, we shall serve; and we shall make for its glory an idol transparent as the waters that have wrapped us. And Abram laughed and said, The waters have come up unto your soul. Have ye then been shamed out of your form? And the hidden hand shall strike you, for it hath remembered what ye sought to forget, that even stones need legs! So be it! Run! And I grieve that the calluses will not hasten to vanish as your sacrifice of valour, which hath been scattered. And why offer ye a sacrifice for reward and punishment, if fate already hath a form? Myself have I already redeemed in a land of orchards and of the pit, for the awesome God taketh no bribe! I am the servant of God, not the attendant of His will, for what He desireth I know not. And His image I have not presumed to grasp, and my tongue remaineth a prayer, for God is the meaning that I have loved, and unto Him my freedom hath been enslaved. And why waste we another moment upon idols, for one hath carved before all?

And it was night, and the youths gazed upon the stars that God had carved in skilled craftsmanship, and they divined answers.

And Abram saw this and thus he spoke, Zealots of God! For when He is far from your eyes, He is far also from your hearts. And Abram kindled a great bonfire, and the fragments of the idols were burned, and he said, All is naught, all is burned, and ye shall not weep, for is it not so that what is given shall be taken, for it was never yours?

And Abram continued, And beneath a blinding sun ye shall see nothing new, and ye would do well if each man swallowed his tongue, for your speech hath been confounded, and in any case vanity of vanities have ye spoken. And why should we listen when there is no psalm?

And Abram went out dancing beside the fire and cried, Know ye not that I am a dancer? And this dance God knew not, though He knew my steps, and this is because He hath a different dance. And why have I been mad in your eyes, when ye too have legs? And we shall leap, for the dance came before the melody as the lightning strikes before the thunder, and we did not wait for the flood that extinguishes, for darkness hath wrapped fire. And ye shall dance as flames that change their form, for this alone is all of man.

And the youths asked, And what have we before the fire that hath consumed all?

And Abram answered, Is a wall pleasing unto you and nothing more? And who would cast themselves into the fire that their soul might die with idols? I love those who were burned in the fire and came forth from it alive! For unto the eternal fire all things go, and from thence all things flow, and all that remaineth unto you is to take a torch and drive out a little of the darkness, and ye shall walk innocent before God, before whom all is void. And without end shall ye despise idols, for though I have strangled them with my own hands, still they breathe. And we shall offer them up as a burnt offering, and ye shall not avert your eyes from them, for their dust still hovers over the face of the deep.

And Abram ended his words, saying, For I said, surely there is no fear of God in this place, and many are the transgressors among the sinners; therefore I shall not dwell in the city, for a dweller in tents am I. Now I shall go my way, and ye… Roll on of your own accord.

And Laban continued to tell, “And the anger of Terah was kindled, for he saw what his son had done, and much silver had he lost. And he informed upon him to the judges of Nimrod, and they took his son and accused him of corrupting the youth and denying the gods. And he said, ‘I did not deny, for I wished to worship the mightiest god, and these quarrelled among themselves until the fire consumed them all.’ And the judges asked, ‘Then dost thou worship the fire?’ And he answered that he had worshipped, but then remembered the waters that extinguish. And they asked, ‘Then dost thou worship the waters?’ And he answered that he had worshipped, but then remembered the cloud that rains. And they asked again, ‘Then dost thou worship the cloud?’ And he answered, ‘What of the wind that scatters it?’ and so on.

And they cast him into the fiery furnace. And Terah was confounded, for it was his son Haran who died before him, while Abram had gone to Haran beforehand. And his heart was grieved, and he went after his other son. And in Haran also Abram preached of God Almighty, and Terah’s heart was heavy upon him, and he said unto Abram, ‘Get thee out’ and drove him away.

And Abram went to Canaan, and said to every ear that chanced upon his mouth that he had gone of his own accord, and the God whom he loved walked with him.”

And Rebekah listened with great attention and asked her brother, “And what is the name of the God of this Abram?” And in his stead Eliezer answered, “Thou shalt not take the name of my lord, the God of Abraham, thy father Bethuel’s uncle, in vain.” And Laban added in jest, “And worry not, my sister. By the name of this god thou shalt not call, seeing He hath no name.”

And Eliezer sought out Bethuel, and they brought Laban out of the house, and the two spoke between themselves. And Laban told him that he was outside his father’s city, therefore by his word would the matter be decided. And Eliezer continued his speech, “And my master made me swear, saying, ‘Thou shalt not take a wife for my son from the daughters of the Canaanite in whose land I dwell; but unto my father’s house shalt thou go, and unto my kindred, and take a wife.’“

And Laban answered that this he had understood long since, and asked what good would come if he gave his sister to a stranger for whom a servant had not so much as exerted himself. And Eliezer answered that his master’s concern was of the Mandaeans in Haran, lest they harm his seed who returned to the land of his father’s birth.

And Laban mocked Abraham and cried, “Forever a coward is this man! And just as he sold Haran unto Nimrod and fled, so did he sell Sarai for his own sake unto Abimelech, or was it Pharaoh?” And Eliezer restrained himself and continued to hear Laban’s words, “For Abram loved his God more than the wife of his youth, and why should I wonder? Barren is she, and perhaps she conceived from the heavens, and not from this old man of whom I have heard from gossipmongers that he cut off the flesh of his manhood, and how am I to know that his son is upon the earth?”

And Eliezer weighed his words and said, “And I shall not worry any longer as Abraham doth. I am Isaac his son. And I came this day unto the well, and I sought a sign from the God of my father, and I said, ‘If Thou dost prosper the way upon which I go, let it be that the maiden who comes forth to draw water, and I shall say unto her, Give me, I pray thee, a little water to drink, and she shall say unto me, Drink thou, and I will also draw for thy camels. Let her be the woman whom the Lord hath appointed for me.’ I had scarcely finished speaking in my heart, and behold, Rebekah came forth, and did according to the sign, and gave me to drink, and also the camels. And I asked her first, ‘Whose daughter art thou?’ And behold, she said, ‘The daughter of Bethuel the son of Nahor.’ And I knew that the God of my father had shown kindness unto me, and I set the ring upon her nose and the bracelets upon her hands, and I bowed down and worshipped the God of my father who had led me in the way of truth unto my kindred.”

And Laban embraced him and kissed him and brought him inside, and said, “Surely thou art my bone and my flesh. I knew it, for thy face is the face of Abram, and I cannot speak unto thee good or bad, for from the God of thy father hath the matter gone forth.”

And it came to pass, when he heard this, that the servant of Abraham brought forth vessels of silver and vessels of gold and garments and precious things, and gave them unto Laban and unto his mother, and for his father he left aside. And Laban gathered all the men of the place and made a feast, and took Rebekah his sister and brought her unto Eliezer, who took her in the name of Isaac.

And they were alone together that night after the feast, and sought to know one another. And Rebekah asked him, “Hast thou any brothers?” And he answered, “One brother, and Ishmael is his name; and worry not, for I am the sole heir, and my brother was driven far away.” And she said unto him, “I sought no treasure in thee as my brother doth, and my question was of interest alone, and why was this one driven out?”

And he answered, “A wild man is he, his hand against every man and every man’s hand against him. And my mother saw him mocking me, and she cried out from her dream, ‘Ishmaelites upon thee, Isaac!’ and she started from her sleep, and she said unto my father, ‘Cast out this bondwoman and her son.’ And my father sent them away despite his bitterness of spirit, for she feared for my life until her death.”

And she continued to ask of what she died, and thus he told her, “And God said unto my father, ‘Take thy son and offer him there for a burnt offering upon one of the mountains.’ And my mother rose early after us and was seized with terror, for I was not, and she could not believe that I would be again, and the fear slew her.”

And Rebekah was astonished and cried, “Far be it that a father should do such a thing unto his son!” And he answered that it was the command of God. And Rebekah wondered at the God before whom he was circumcised, who desires human sacrifice like all other idols. And he answered her, “And my father knew that God is a good God who bestows good, who would leave me alive.” And again Rebekah wondered, “And if he knew this, then the ordeal is no ordeal, and for what purpose would He seek a game?”

And he likened it unto her thus, “We pour water into a vessel and add oil, and we know that they shall separate. Yet if we have not seen this, still we may believe that we do not know.” And Rebekah was not persuaded, and said in reply, “Didst thou know that thou knewest not, and didst thou guess because thou didst not wish to know? Now I know that they did not play. They wrestled until God yielded, for holy art thou, Isaac, and thee He would not forgo when thy father tested his God.”

And it was morning, and Eliezer’s head ached, and only his heart spoke, Thus did Abraham lie for his own sake, so easily hast thou lied for the sake of your oath. And unto the men of Sodom he drew nearer than unto his sons whom he drove out and bound; and God hath cleared thee of thine oath, for thou wast sanctified before Rebekah.

And Eliezer weighed his steps and said unto his God, “If I turn to the right, I shall build a house in Haran for Rebekah; and if I turn to the left, I shall slay Isaac and inherit his place, his cattle, and his wife who is mine.”

And Laban saw him bowing down to the earth and asked him, “All the night thou didst rejoice and we made merry. Why hast thou risen before my sister?” And he answered him, “Delay me not; send me away that I may go to my father.” And Laban seized Eliezer by the shoulder and laughed with a great laugh, and spoke of what had come to pass the night before. “Eat and drink,” Laban said, “For tomorrow we die.” And behold, on the morrow he yet lived, and what he had promised he forgot.

And Laban took him unto the chamber of his craft and added to his tale, “‘She is a maiden,’ my mother said, ‘and let us call her to ask her, and we shall say, Abide with us a few days, at least ten, and after that thou shalt go’, and thou didst not speak against it.” And he grew wroth and said unto Laban, “What is this thou hast done unto me?” And he set before him the teraphim that he had made, and Laban continued, saying, “Art thou not my brother, and wilt thou serve me for naught? Tell me, what shall thy wages be, and thou shalt be my right hand.” And Eliezer said, “Hast thou forgotten what thou didst tell of my father? Wretched would I be if I bowed down to an idol.” And Laban said, “Wretched shalt thou be without wages, and the opposite is true, for a merchant who worships not idols is good for me. A peddler who knows their worth knows how to trade in what his buyers need, and knows how to call old gods by new names, for it is not good for us that God should be alone.”

And Eliezer walked about Haran, and afterward he went to Rebekah and told her what he had heard. And she said unto him, “Thou hast been honest with me, and I shall not hide from thee that my brother’s mouth and heart are not equal. And he hath deceived thee already, for my father Bethuel was poisoned by the hand of our enemy of old, and my brother feared to give me away at the price of an orphan.”

And Eliezer continued to look to the left and to the right all the day, and a deep sleep fell upon him. And in his dream he saw an image all of blue, and there was no cloud in the sky. And he heard the breaking of a branch and knew he was not alone, and his head turned to see, yet he saw not, for his neck moved but a little. And he saw the heavens painted black, and from this dark veil a strange form emerged. And he trembled and shuddered and his back grew hot, yet he did not rise, for he moved in his place upon the stone to which he was bound.

And he recognized Abraham, yet he could not speak, for he had swallowed his tongue, and his eyes sought a cause, for without one every effect would turn in vain. And he looked into his pupils and saw blood and fire and pillars of smoke about him. And all the waters that had gathered were rent asunder, and the dry land was scorched, and there was naught. And the luminaries were confounded, and day became night, and behold, the light was swallowed up, and Abraham’s eyes were empty. And as a blind man he gazed into chaos and void, and he felt not the spirit of God, for it blew no more.

And he saw the blade above him, and Rebekah arose at his cry which she heard. And she saw him sweating and asked him, “What hast thou dreamed that hath terrified thee?” And he answered, “A good dream was this, and from joy I cried out, for I am worthy to be upon the altar of God when I return to the land of Canaan.”

And they were silent as they went out into the field beneath the moon, and they rode upon the camels. And Rebekah stopped him, for she asked, “And what shall my maidens say, and what shall thy men do, and am I not their mistress?” And he answered her, “Why lookest thou behind thee unto a house that is not thine? Dost thou count every ant upon which thy foot hath trod? Behold, thou shalt freeze into a pillar of salt! Rule over thyself, and let my men learn to be their own master and ruler. And let us flee for our lives, lest He rain down upon us, and may not the God who hath prospered my way thus far fail us if we tarry because thou dost delay.”

And Rebekah saw that his eyes shone, and she besought him to take leave of her that had nursed her. And he yielded unto her and waited a moment upon his camel, and his mind wandered upon Isaac. And he imagined himself before Isaac, and he took his tent-peg and drove it into his temple, and his hand did not slacken as Abraham’s hand, for he grieved over his seed who would be bound forever.

And Rebekah fetched Deborah the nurse, and the nurse asked, “Wilt thou go with this man?” And she said, “I will go.” And they went after the man.

And Laban arose in the morning and discovered that his sister had been taken, and terrible was his cry, and vengeance he sought. And he reviled Rebekah and her husband, and cursed them, “And thy seed shall inherit hatred in every gate of the city.”

And Abraham returned from Hebron and drew near unto the tent of Sarah, where Isaac was, and said unto his son, “What doest thou here?” And Isaac answered, “Indeed, her body I see not, yet her scent is present in the tent.” And Abraham said, “Rotten is the smell that hath become thy custom, and thou dost not distinguish between it and thy mother’s perfumes.”

And Isaac’s gaze was mournful, and his mouth trembled, and he asked, “Where is she who loved my soul?” And Abraham answered without mercy, “If thou lackest from without, thou art not whole. And how shalt thou know to love when thou hast only been loved? Forget what love is, and cease from the poets, and perhaps thy heart shall dance.”

And Abraham continued, saying, “Hearken unto me, my only son, long years have I laboured, and in a land not mine I have dwelt as a stranger in no-man’s-land. And now I have a holding in the land, not by grace but with full silver, for the bargain is for the land and not for the price. It is four hundred shekels of silver, current money with the merchant. And thou shalt swear unto me, my son, come what may. From this land thou shalt not go down.”

And Isaac asked, “And what if there be famine in the land?” And his father answered, “Thou shalt not swear unto me but unto God, and shouldst thou cast off thy vow, thou shalt vow again, for here shalt thou halt. Thus hath our God spoken unto me.”

And Isaac wondered, “And what have I to do with the heavens, with whom thou alone dost speak?” And Abraham told him, saying, “Wilt thou hear my voice from the heavens when there is famine in the land? Dost thou take me for one who could bring down wafers in honey from the heavens? By the sweat of thy brow shalt thou make wheat into bread.”

And he continued to say, “And the heavens are no-man’s-land, and they are naught; and thou, Isaac, come forth from the womb of thy tent and bring an offering upon what thou shalt see and remember.” And Isaac answered against him, “Why then came I forth from the womb, to see toil and sorrow and the blade?”

And Abraham laughed and said, “Lay not thy hand upon the lad who weeps over naught, for he shall pull back thine arm before thou raisest it, when he stretcheth forth his hand unto thee.”

And Abraham continued, “And into the abyss of eternity wilt thou not fall? And thou shalt not be of those men who weep unto the heavens, for the rain is not the tears of God, who desireth thy feet upon the earth, burn also! And thou shalt go forth from the tent and be born a second time, and not toil awaiteth thee without, but the work!”

And Isaac hearkened unto his father’s words and sought another moment in his tent. And Abraham urged him to be strong, and he sent forth his hand and pushed him from his mother’s tent.

And it was toward evening, and the nurse saw a man conversing with himself in the field. And she had compassion upon him and said, “He walketh alone between the dead and the living, and there is no honey beneath his tongue that thirsteth for milk.”

And Rebekah lifted up her eyes and saw him drawing near to the camels that were coming toward him, and she asked her man, “Who is this man that walketh in the field to meet us?” And the servant answered her not, for the way had vanished before him. And all that he saw in his path became the road after the Binding.

And behold, his camels became donkeys, and the young men arose, and all the guests whom he had welcomed with generosity rejoiced before them. And they seemed as though their hearts had turned within them, and they came with timbrels and sistrums and cymbals, and everlasting joy was upon their heads, gladness, and sorrow and sighing fled away. And they cried, “A miracle it was, for the finger of God intervened!” And they continued to celebrate, for their master Isaac lived because his father had withstood the trial of his lord God, from whom his servant withheld not his son, his only one.

And the servant beheld the donkey that galloped in terror toward the tent of Sarah, and the donkey was Isaac’s donkey, and the face of the rider was as the face of a man from whom the choicest part had been annulled, for no man had tested his own trial.

And Isaac cried out a great cry that all the celebrants heard, and they returned to their lamentation, for Abraham mourned for his wife who had cast herself down. To and fro did Abraham sway, and he circled the trunk of the tamarisk seven hundred times, and he staggered as a drunkard upon the earth until he grew heavy and fell, for his strength had failed and he could rise no more. And his sleep ceased, and Abraham came to eulogize Sarah and to weep for her.

And thus did the servant hear him intoning in her tent, “And hath not Sarah our mother come even now unto the rest and unto the inheritance that the Lord our God hath given unto me? Could I not give her a grave of her own and eternal rest? And ye have watched me circling the tree, and at the trunk do ye gaze? Behold the branches that in their nakedness are not laid bare, for the leaves have not passed away in their falling but have only changed their watches; yet it is not your concern whence came the shade beneath which ye sheltered. And no man watereth the tree that groweth alone in the dryness of the wilderness, and forever it maketh itself green, and its roots have sought out water. And why have ye ceased the melody, and why do ye weep again over my mourning, if before my coming ye lamented?”

And Abraham rose up from before his dead and spoke unto the men of his house, saying, “And we have doubled her burial, once because she is no more in the land, and a second time because those who go down to the pit may yet rise up and ascend.”

And Abraham made his servant, the elder of his house, swear, and bade him place his hand under his thigh, and he went to Hebron.

And Eliezer saw again his way as it was, and he ruled over all that was his, yet still his hands were slack. And again he heard Rebekah asking who the man was, and he bowed his head, and he shut his eyes and saw only the blade. And the servant said, “He is my master.”

And Rebekah fell from the camel and groaned and moaned and sobbed, until Deborah raised her up and took the veil and covered her face as the man who had come to meet them stood before them.

And the master and his servant spoke between themselves in secret, and the servant told Isaac all the things that he had done. And Isaac dismissed him from his presence, and called him a serpent, and Eliezer crawled away to the place whither he went.

And Isaac took himself into the tent of Sarah his mother. And Rebekah desired to follow captive after him, and she cried out toward him, “Isaac!” And he answered, “Here I am, to my sorrow.” And she told him, “Now I know this.” And she comforted him after his mother, for she recognized his mourning.

And she stood firm before him and said, “Upon the threshold of the breach thou shalt not hold back thy cries, for if I had spoken unto thee in thy tranquillity, thou wouldst have heard yet not listened. And thou hast waited for that which thou fearedst to come, and for that which thou hopedst thou shalt not come?”

And Isaac drew Rebekah unto his bosom, weeping. And his eyes grew dim from transparent tears, and only to her voice did he hearken.

And she said unto him, “Sawest thou that I fell from the camel? And after my fall did I not ache? And if I ached did I not feel? And if I felt did I not weep? And if I wept did not my soul thirst for water to restore it? And I was as a drop of salt tear flowing from thine eyelids, and thou shalt seek me, for only for thy sake was I set apart from the dew upon the earth. And thou shalt not find me, for into the soil I shall seep, and deep waters do not spring forth. And many wells shalt thou dig, and unto the waters of the deep shalt thou reach, yet me thou sawest not, for sweet were the waters that thou drewest. And though the land grow parched, from our house we shall not go down, for from a well of living water we shall give drink in pitchers unto all whose soul thirsteth in the drought that diminishes every sense.”

And after Isaac heard these words, suddenly his laughter burst forth, and Rebekah laughed after him. And she became his wife, and he loved her, for he only wished to laugh her out of the seat of the scornful.

(Translation by Susie Gordon Yavetz)

 

 

כ ש י צ ח ק   ב כ ה

וימצא עצמו אליעזר עבד אברהם במקום אשר פגע, ויעמוד על יד באר וסביבו עשרה גמלים וכל טוב על דבשתם. ותשוטט דעתו ואליעזר בלבו תמה: כי האם גם אדוני וגם אדון אדוני לא האמינו בי? זה השביעני וזה לא שלחני כי אם זרקני אל ארם נהריים; ויכעס על עוולו שלו שלא נחסך, חרף מעמדו הרם תחת אברהם. וישמעו אנשיו אשר מנגדו אומר: “וזה איש זקן זה אשר ימיו הלכו, והאם שכח כי כל אשר בירך אלוהים אותו, הכל עמל עבדו הנאמן?”. ואנשיו שאיתו לא ענו ויוסיף: “אוזניים או פה אין לכם? וכי אוזניי אברהם רחוקות הן בכנען וכאן אני אדונכם”. וישיבו אנשיו: “אדוננו אשר בשמיים שומע ואוזניו בכל”. ויצחק אליעזר ויאמר: “אם כן, ישיש אלוהיכם כגיל אברהם, ואם כן גם אוזניו קהות ולא ישמע מאום מן השמיים או מהארץ”. ולבו של אליעזר קצף עליו ויאמר לבו: השווא אחריו הלוך הלכת, אחר איש זקן זה אשר נוהג כתינוק הצוחק ומתייפח מאותו הראי; ואליעזר פיזר אנשיו וישב על יד הבאר וייזכר בימים ההם טרם סדום נהפכה.

ויהי מרד חמשת המלכים סביב עמק השדים נגד הכתר אשר ממרחקים חזר. וינוס פליט מן המלחמה ויחפש את העברי, והיו אלה לילות שימורים ואברם עמד בפתח. ויספר הפליט כי הובסו, ואת כל הרכוש לקחו וגם אנשים וגם לוט אחיו והמלך בבור מתחבא. ויחפוז אברם להוציא הכל מהאוהל, ויאמר אל ילידי ביתו כי ריק הבית, ודבר אין להפסיד וצו אלוהים הוא לנצח. ויחלק אליעזר שלוש מאות חניכיו וכלי מלחמה ומהר יצאו לקרוא בצו אלוהים, ויצטרפו עבדים לגרש הפולשים המשעבדים מן הארץ וישיב אברם את לוט את האנשים וגם הרכוש, ומכל אשר לקח נתרוקן ורק מעשר שמר. ויבקש מלך סדום רק את האנשים וייתן לו אברם את הנפש וגם הרכוש כי אמר ‘אבן שהם עודנה אבן היא’. וירם את ידו ויגיד כי צדקתו תלויה רק באל שדי לו לבדו, ורק הנלחמים עמו לקחו אשר רצו ואחריו לא חשקו רבות. ואת המעשר נתן למלכיצדק מלך שלם לעצמו, ואינו לקח אם מחוט ועד שרוך. ויעתר מלכיצדק למכור לאברם את השמים והארץ אשר לו, ויברכהו וישתו יין וידברו ואיש לא שמע. אחר הדברים האלה ישב אברם במשך שמונה לילות וכוכבים ספר. ויקרא אברהם ליושבי ביתו ושחוק הרנין קולו. ויאמר אליהם: הביטו השמימה התוכלו לספור כוכבים?; ויענו: איננו; וימשיך אברם לאמור: ואיך תוכלו לספור עם עשרה אצבעות? ועשרים ושתיים נתיבות בלשונכם, התוכלו לומר דבר שלא נכתב? שלל צבעים טרם ראיתם!; וייקח אברם עגלה ושור ועז ואיל וגם תור וגוזל ורק הציפורים לא ביתר. ויתפלאו יושבי ביתו מן המחזה כי שלושה נתחים לפניהם ולא שניים ותרי עשר סך הכל. וישאלו מדוע המשולשים, והשיב כי כרת אלוהים הברית עמו ועם יורשיו. ויביטו החניכים אל אליעזר וניחש הוא לומר: כל היורש מחשבות אברם; ויקרא אברם בקול לאמור: לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא עבדיי הם יורשיי כי יוצאי מעיי; ותשאל שרי: איה הם?; ויצחקו השאר עמה. ואברם נופל על פניו ויצחק ולא ישים להם לבו, ורק ידו הרים לכוכבים ולבדו פיזז על יד האש והעשן. ויקח אברם גוזל בין הפגרים ויאמר כי זה זרעו אשר מתהלך בין קטן לגדול, בין זכר לנקבה ובין עדר לרועה. ואברם גירש את העיט אשר ירד על הפגרים, ויאמר: עתה אברהם אנוכי וברית אלוהים זו, ואת הארץ נירש כולה ולא נתחים ממנה. ואם נפר ונאמר קרי אז נהיה לקרי ולפגר מבותר והעיט לא יגורש; ויביטו כולם אל העיט אשר רדף את התור והעיט לא ישיגהו.

וימים אחר הסתכל אברהם אל ארץ הכיכר ויראה תנור עשן ויפול על פניו ושמונה ימים לא דיבר. ויראה אליעזר כי אדונו אינו כתמול שלשום ויגש אליו. ויאמר אברהם אל עבדו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ויספה צדיק עם רשע?; וישיב אליעזר כי ערי חטאים אלה ולכל סדום מיטה אחת ולא משפט צדק כי אשמת החלש בחולשתו. וישאל אברהם: ואם בכל זאת היו שם חמישים צדיקים?; ויענה העבד: משחית לא היה; ויוסף לשאול: ולו יחסרון עשרה?; וישיב העבד: ועדיין משחית לא היה; ויוסף אברהם: ואם על עשרה חס גם על חמישה היה וכן הלאה, כי נפש צדיק אחת היא עולם ומלואו; ואליעזר ניחש את אברהם ויאמר: אולי את לוט הציל אך מה עם רועיו אשר לוט היה להם רועה, ואינם הלכו בדרכך דרך אלוהים היא והעדיפו דרך משקה?; ותהי תשובת אברהם לאמור: דרכי אינה דרך אלוהים כי דרכי שלי היא וסופה כשל דרך רשעים, כי גם בדרך אור וגם בדרך חושך צועדים אנו כעפר ואפר וגופרית; ותהא השמש בלכתה, וחשיכה נפלה על אברהם והנה אימה גדולה נופלת עליו. ויגד לאליעזר להביט השמימה ויראו כוכב שנפל. ויאמר אברהם: האין שם ארץ אשר נפלה? וכל הכוכבים זוהרים ולא כל זוהר סופו להיכבות? ואף אותנו אלוהים כבר כיבה ואת הצַלְמָוֶת  לא ידליקו נהרות של אש. גר במולדתי הייתי כאשר אלוהים הוציאני מאור כשדים לרשת את הארץ ולא יכולתי ועודני גר. וגם זרעי יתענה בכל ארץ אשר לא להם עד אשר יוציאם אלוהים בזרוע נטויה אם מן הגלגלים אין יוצא. וגם גורש העיט וישוב כי מותר האדם מן העוף אין; וישאל אליעזר: לשווא נלחמנו ומלכים גירשנו?; ויאמר מפי אברהם: אין בארץ זו יראים ממלך עולם אשר מולך למען עצמו, כרועה אשר לא תלוי בעדר או מרעה; ויוסיף העבד לשאול אם זוכר האלוהים את כל אשר נשכח, ואברהם מילא חופניו חול ויפזרהו ברוח וילעג באומרו: כי באלוהים תרצה לשׂרות?; וימשיך אליעזר: אם כן למה תדאג לפגרים שטרם נולדו?; ויביט אברהם בלבנה ויחזה בירח מסתכל לעברו אל זרעו אשר פזור על הארץ. ויפול על פניו ויבכה וימעט לדבר מאז, ונפש אברהם היתה מרה ואליעזר משל בכל אשר לו.

וישאל אליעזר את לבו בקרבת באר: מי שוטה?; וישיב לבו: זה אשר הלך אחר שוטה אחר; ואלו דברי אליעזר: לב אברהם נעצב שנים רבות ועתה אשתו תמות ורוח הרעה תסור מעליו? האם כל דמעותיו אזלו מכבר? ערירי היה אברהם וכעת מתהלך בכנען כנער תמים ומלא און אשר מחפש לו נחלה; ואליעזר געה וגם גער ויגד: “וכל אשר אמור היה לי להיות אחר קצו כעת של יוצא חלציו, זרע אשר טרם נבט”. ויצחק אינו יוצא מאוהל אמו ואשה לא רצה לקחת. ויציע אליעזר את בנותיו ויחשוש אברהם פן יערב זרעו עם זרע עבדים זה של כנען. וישביע אברהם את אליעזר לקחת ממולדתו אישה ליצחק. ואליעזר שאל: ואם לא תאבה האישה ללכת אחרי אז אותו אשלח?; ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה, ואם לא תאבה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת.

וייזכר אליעזר במילים אלה על יד באר בחרן ויאמר: “אשת חיל איך אמצא? וידעתי מי תהיה אם לעם סגולה? הלוא כל כך יטיב עמי האל וזו תופיע וכד על שכמה?” ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה נערה מצחקת והיא טובת מראה מאוד. וירץ אליעזר לקראתה ויאמר: “הגמיאני נא מעט מים מכדך, כי לא יאה לאיש לשאוב מבאר לא לו”. ותשקהו הנערה ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכל גמליו עד אם כילו לשתות. ואליעזר משתאה לה ולבו מחריש וגם הוא לא דיבר. ויחפז לתת לה נזם זהב ושני צמידים הניח על ידיה. ויקוד ויבקש מקום ללין אצל בית אביה. ותתרגש הנערה מן אשר קרה לה פתאום, ותרוץ לביתה ויצעק אליעזר ויבקש שמה. ותיעצר הנערה ותשיב בין חיוכים: “רבקה בת בתואל אנוכי” ותרוץ אל אמה להגיד כדברים האלה. שוב לבדו אליעזר על יד הבאר וישתחווה לאלוהים כי ברוך הוא שלא עזב חסדו ואמתו מעם אדונו, ומצא אישה לבנו וזו נכדת אחיו. ולבו לוחש לו: אישה מחרן ביקש אברהם, וקרי ביום הזה שמך האל בבאר הזו, ויצאה לקראתך החבצלת המצחקת אשר משורש אדונך. מקרה היה זה כי לריק עקרה האל? ואת חוטר גזעו תרצוץ ומנצר שורשיו תפרה.

וישובה אל עת חיכה תחת הר המוריה לנערו אשר שלח בעקבות אברהם. ואליעזר ראה את הנער והלזה רועד כולו. ויאמר לו אליעזר: מה לך?; והנער החריש כהיה חירש. וישאל אליעזר: הגילה אדוני אברהם כי ריגלת?; וישיב הנער: הגיד לנו אברהם ‘שבו לכם פה עם החמורים עד אשר נשוב’ וצר עלי שהלכתי עד כה אחריהם; ויוסיף הנער לאמור כל אשר עיניו ראו: ויעלו אברהם ובנו אל ראש ההר ויאסוף אברהם עצים וישם על בנו, ויצחק סוחב ומדבר את אשר שמענו בדרך, ומאברהם אין קול ואין עונה ורק העצים שם על בנו עד אשר הביט סביבו, ויקרא לאביו ‘הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?’ ואברהם ענה לו, ‘אלוהים יראה לך השה לעולה בני, אם אין לו שיח ושיג’. וחשבתי מהתל היה אך לא שחוק בפיו ולא רגש בפניו, ועיניו התרוקנו ולבנות היו. אז עקד את יצחק אל המזבח אשר בנה, וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת ואת בנו ישחט ומות יומת; ואליעזר הלום ורק עפר פיזר, ויאמר: ולא תצעק פן ישלח ידו אל הנער?; וישיב הנער: היכול איש שכמוני מערער את אדונך נשיא אלוהים?; ויאמר אליעזר לנער: ושבת למחנה אשר בבאר שבע ואת אשר ראית תדבר לאמור, ‘ויקח אברהם את בנו את יחידו אשר אהב כי לא חסך קורבנו בפני האלוהים’; ויחבוש הנער את חמורו, ויוסיף אליעזר לחכות ופניו נפלו בגלל פיזוזי לבו בעוד כליותיו יסרוהו. וישאל את נפשו: בן אדוני מת ולמה אשמח? כי הוא רצח ואני אירש? ולא אראה את הדם על האדמה וקול צעקה לא שמעתי?; ויפזר אליעזר עוד עפר על ראשו ויחכה לאברהם בכדי להוכיח אותו על רצח בנו. וישקול מילים ויחשוב את תשובת אברהם, ויגיד זה כי צו אלוהים היה. ויוסיף לשאול: מדוע ירצה האל לכרות נפשו? כי להיות יורש אברהם לא יכל?

וייזכר אליעזר בימים לפני העקידה. ואלו היו ימים של שלום אחר ברית אבימלך ויחלקו מים וצאן, ויעלזו יושבי בית אברהם ואדונם עטוף שממון ורק שרה דובבה את שפתיו הישנות. וישב אברהם לבדו תחת צלו של האשל אשר נטע העץ כסימן. ויענה את נפשו ויאכל רק שרעב וישתה רק שצמא, ולא ישים לכּתו אשר מחקים אותו ומענים גופם בכל אשר נפשם צריכה, ותמעט כּתו כי לא ידבר להם. ויראה אליעזר שמונה עשר ושלוש מאות חניכים ליצחק ומטעמים מכל טוב האכילוהו וישמע אותו מדבר להם ויכעס ליבו. וייגש אליעזר לאברהם ויאמר: את מילותיך נשיא אלוהים אין איש מבין בשלם ואת שתיקתך חניכיך לא יישאו. וירש אותם יצחק וידבר שעטנז אל חושיהם ואת אדונך יחשבו שיודעים הם; ואברהם היה דומם עד אשר השכים בבוקר ויעיר את עבדו. וישמע אליעזר את קול אברהם ושיוה לבת קול. ויעיר את שני הנערים כצו אדונו ויחבשו חמוריהם, ומשך הדרך אל ארץ המוריה שלושה ימים. וביום הראשון נראתה מרכבה ורוכב עליה, וישאל הנער: כי מדוע לא לקחנו מרכבה ותנעם הדרך?; וישיב לו אליעזר: אין מרכבה לרבים וכל איש את חמורו ידע להוביל; וישמע יצחק את אשר עבדו אמר ויוסיף: ומה טעם למרכבה היות האדם מרכבה לאלוהים, ויתבטל ויהי גלגל לרצון האל אשר יראה לנו המקום; ויאמר לו אליעזר מנגד: והשיח אלוהים עם חמור? הלוא אל מלכיצדק אשר בשלם כיוון אביך כי צור עולם לא תכיר; וישיב לו יצחק: הכל נשענים על משען האל, גם המלאכים וגם הכוכבים ועובדיהם כי אלוהים מושך אליו כולם; ויוסיף לומר: למען מה יגידו צור אמת גילינו כי מה עתה? ואת אלוהים ירגישו הכל, גם אלה שאינם יודעים כי הרוח נושבת בגבם; ויתמה אליעזר: היגיע איש ליעדו ולא הלך?; ויענה יצחק: אל היעד יגיע האיש העומד והבורח; וילעג לו אליעזר: איה אלוהים אשר תמציא כי מצאת?; ויענה יצחק: בכל שוכנת השכינה וטבועה בטבע אשר נברא כל רגע; וישיב אליעזר על הנאמר: לכל חפץ תחת השמיים זמן ועת ולאל אין שעון כי קדם לראשית ולשמים ולארץ, וצופה בכל אשר נחזה ולא משים למעשינו כי ידע כל אשר נוכל לבחור בין טוב לרע תחת השמים; ואברהם לא אמר דבר ויחנו לישון וישכימו תחת השמש הקופחת. וישאל יצחק: איה נלך?; ויתפלא אליעזר: הלא אמר לך האל? אולי לא הקיץ כי צעקותיך לחישות לו מעלה; ויצחק רגז ואומר: העוד תחשוב כי יום לא חלף מאז שבת אלוהים ועודנו עצל?; וישיב אליעזר: אולי מאס בך האל כי צווית עליו כל פניה שפנית; ויחבשו את החמורים וימשיכו בדרך. וישאל יצחק את אליעזר: התחפש מי הניח שמש ולא תחפש תכלית?; ויענה אליעזר: השומר אלי אנוכי? לשווא אנחש כי אולי קר לאלוהים וביקש חום; ויגיד יצחק בתדהמה: הלוא כיצד תנחש אם אין יסוד אמת בך ודעת?; ויוסיף יצחק לתת את אשר קיבלו החניכים מאברהם לאמור: ולפני הראשית היה אלוהים ממלא את החלל כולו ולא סוף לו. ומה יש בכל כולי היה שואל, ויתנכר לעצמו ויצמצם עצמו סביב לפער אשר בירא. וישבור את הכלים וישלח עשרה עיגולי אור אל הריק שהתפנה ולכל רסיס וניצוץ קליפה המבדילה מכל אשר סנוור. כל פעל אדוניי למענהו כי רצון אלוהים לגלות עצמו אל עצמו ואין נצפה ללא צופה. בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק אלוהי צבאות עד נזר הבריאה אשר בבינה עשה בצלמו, ובגבורה קיבלו חסדו ואת תפארתו בחרו להפיץ כי אמת היא ואמרו תודה. ותנשב בנו רוח האלוהים אל עבר נצחו ותשלשל דרכינו. וכל מהות אשר נתגלתה תישלל והרעה בה תסולק, ותתהווה תיקונה שוב ושוב עד אשר תשוב הרוח המוחלטת אל עצם שלמותו. ואני יצחק בן אברהם, אשר התהווה ברצון אלוהים שעמי כדי לקלף את הפרי אשר גרעין אלוהי בו; ויביט אליעזר באברהם והוא נוהם ומשתעל וירד מחמורו ויחנו אחריו ללילה. ויסתכל אליעזר אל הירח וידבר אל נפשו: ומה לי עם כל אשר אמר יצחק, איה אנוכי בסבך זה? איזהו תפקידי אם קטונתי לדעת היתרון במטר על פני הים? עבד אדוניי אנוכי, ומרחקים לא ראיתי כי אף ניצבתי מול האלוהים וחיץ בינינו; וישכימו ביום השלישי ואברהם לפניהם, וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק אל הר המוריה. ויחפשו את מלכיצדק מלך שלם אשר גבו אל השמש העולה ואיש לא ידעהו. ויבקש יצחק להעלות קורבן לאלוהים אשר משגיחו, ויאמר אברהם אל עבדיו: שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחווה ונשובה אליכם; וייזכר אליעזר בכל זה עת חיכה לאברהם על הר המוריה וידע כעת, חפץ אלוהים במות יצחק כי דרשת אביו עיוות. וישא אליעזר את עיניו ויופתע לראות מרחוק איש וצלו ויתהה כי מת וחי הנער, ואכזבה בקרבו כי נכשל אדונו בניסיון אלוהים ויחזרו כולם לבאר שבע ואיש לא דיבר.

וישב אליעזר ליד הבאר ויראה מרחוק איש הרץ לקראתו. והאיש שואף ונושף ואומר: “לבן אחי רבקה אנוכי, ושמעתי דבריה ולמה תעמוד בחוץ? פיניתי הבית ומקום לרכושך ולאנשים אשר איתך”. וידחפהו לבית בתואל ויראה אליעזר את הזהב אשר נתן לרבקה על המשקל. וישתחווה אליעזר לאלוהים כי כליותיו כאבו, ויבקש להקשות לבו כי ראה עצמו רץ לרבקה כלבן אשר רץ אליו כי נצץ הזהב בעיניו, ותמיד יהיה זהב אשר משקלו רב ממנו ונוצץ ממנו. ויוסיף לגנות עצמו: כחיה חגתי במעגל וארוץ אחר זנבי? את ידי שמתי תחת ירך אברהם ולו נשבעתי; ולבן יתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ וישים לפניו אוכל. ויאמר אליעזר: “לא אוכל עד אם דברתי דברי, עבד אברהם אנוכי ואלוהיו ברכהו עד מאוד וכל אשר הבאתי רק זעיר אנפין. ותלד שרה אשת אדוני בן יורש וישביעני אדוני לקחת אישה לבנו”. ויקום העבד ויאמר עוד: “ואם לא נתת והייתי נקי מאלתי ואצא לדרכי ולא לי היא ולא לו”. ויניח לבן יד על שכמו ויושיבהו, ויבקש מרבקה לרוקן הבית מהפסלים אשר מכר. ותשוב ותשאל כי מדוע כיסתה הצלמים. ויצחק לבן בקול גדול והכל יתקבצו לשמע סיפורו: TRANSLATED UP TO HERE

“ונמרוד גיבור ציד מלך בכל ארץ שנער והיה מתפאר במרותו על הטבע. ויבנה בעיר בבל את המגדל אשר ראשו בשמים ועשה לעצמו שם על פני כל הארץ. ויגיעו כל אשר ראו המגדל מרחוק וגם אברם שם מתחת למגדל ויוכיח לכל: ובניתם קומה על קומה ולשמים לא תגיעו כי אלוהים נצח מעל גג ואת עיר אלוהים לא תוכלו לכבוש. ותצורו, ולכם המצור ואנוכי שומר סף מכניס בשעת בצורת כל הרעב לאלוהים; ויחדלו המיואשים לבנות העיר ויחר אפו של נמרוד ויצווה את אברם ואנשי אור כשדים להשתחוות לו הוא אלוהים. ויעשה אברם את אשר ציווה נמרוד וידבר בעדו בשוק לאמור: השמעתם את אשר קרה? כי צד נמרוד את ממטיר המבול אשר לא גוף לו כענן, ויירשהו ויהיה אלוהים בשר ודם וימשול על האדם ובעצמו מושל? הביטו בארץ כי לא בשמיים הוא, ויהיה חפץ לקידתכם כי תאמרו ירח, שמש אתה! הו אנשי בבל מדברים אתם שפה אחת ולא תשקרו כי הכל אמת. ונמרוד גנב ניצוץ רב אוּר ולא קררתם וחושך שכחתם ולא תראו, ויגיד לכם נמרוד רע וטוב ויביט כי איש הישר בעיניו יעשה. איך נפלת משמים על האדם? למה אין אתם אצים למדרגות המגדל, כי מדרגות רבות לו, ומדרגות רבות טרם נבנו והלבנים גמרתם והמשכתם לבנות. ותהי לכם העצם לאבן והדם היה לחומר ביד היוצר אל מלֹּא רחמים. אוצו למדרגות פן את הקומות העליונות החמצתם, ועל פני אביון תדלגו ולפני מכשול לא תתריעו, כי חיפשתם לכם מקום וצפופות הקומות אשר מטה ומרוח הצחינה תימלטו מעלה; כה אמר אברם, וירוצו רוב שומעיו אל המגדל. וימשיך אברם לאמור לשארית אשר אוזניהם בליבם: אשריכם כי ידעתם סופו של מגדל קיים ומפני נמרוד לא יראתם ולמלאכיו לא נשאתם פנים, כי אתכם למטה לא יראו ויגידו ‘עצלו הנמלים מלטפס וניקח עוד מקום ואלה ירוכזו לקרקע מוצקה’. ויצטופפו עוד ועוד ויבקשו השגחות כי על עצמם לא השגיחו, ולעלות ביקשו אך מדרגות לא רצו. ויזעקו מן האדמה ‘כולם שווים אחרי האלוהים’ והנפילים לא שמעו מרום קומתם ויגביהו כי ריח הצחינה גבה. ובחמה שפוכה ובאש יתאחדו הנמלים האדומות ויקראו לאמת אחרת, וידרשו את נמרוד אל הארץ וירביצו הכבשים לזאב ויפול המגדל בעיר ולא אויב לה.

ויענו האנשים לאברם: הבא נפרוץ ונתפזר ומגדלים רבים בנינו ולכל מקום; ויוסיף אברם: הבא נציב בראש מגדל פסל וסביבו נתקבץ כי קל להיקשר תחתיו; וילכו האנשים אחריו אל חנות אביו תרח ולכל אחד נתן פסל בידו. וכה אמר אברם: הביטו איש אל פסלו כי בצלמיכם עשה אבי הפסל. ונתתם צורה לתאווה ולפחד ומעבר לא תרצו?; וישבר אברם את הפסל מלפניו ונפעמו כולם. ויאמר: התוכלו לבנות מגדל ללא אבנים? ברצוני שתשברו את הצלמים, ולא הרכים כי עם לבנים קשות יותר יקשיח המגדל!; וישארו הנערים בלבד וישבור איש את פסלו ויערם חצץ ביניהם. ויגד אברם לאמור: רק אנשים קשים שוברים אבנים קשות אבל גם רכים ברצוני שתהיו; ויתמהו הנערים וישאלו מדוע. וישיב: כלום קדם הבוץ לחמר? התדעו לבנות מגדל ולו סגולה או רק הגובה יחשב? ואיכה תדעו אם ידעתם? גלגלים רבים סובבים אתכם ואת עצמכם לגלגל שכחתם. היצמח לו עץ ולא יעמיק שורשיו? וכמו העץ אשר נגדע ברוח סערה, מגדלכם יקרע כי לפסל נהיה ודמכם בו קפא. ומכס פסגתכם אשר דימיתם ניתקתם כאחת האבנים. הראיתם אבן המתגלגלת מעלה? אוהב אני את האבנים המתגלגלות במורד הגבעה, כי לא יתישו כוחם לשווא לחזור אם פסגות הרים ראו! והתגלגלתם עד אשר להתגלגל לא תוכלו כי לנחל נפלתם. ואיך תעברו הנחל וצורתכם אינה מים? וזרמתם כעלה הצף אל הים ובמצולות שקעתם וממעמקים קראתם ואין שומע, עד כי האבנים שחקו מים. והים איננו מלא ונסחפתם בגלים כחלוקים אל חוף מבטחים. וכיצד תטפסו אם להתגלגל במישור אינכם יכולים?; ויענו הנערים: היד הנעלמה תדחפנו ואת רצונה הנעלה על טוב ורע נשרת, ונעשה לכבודה פסל שקוף כמים אשר אותנו עטפו; ויצחק אברם ויאמר: באו לכם מים עד נפש אז מצורתכם נכלמתם? ותסטור לכם היד הנעלמה כי זכרה את אשר ביקשתם לשכוח, כי גם אבנים צריכות רגליים! ויהי מה תרוצו! וצר לי שלא יחפזו היבלות להיעלם כקורבן גבורתכם אשר נדפה. ומדוע תעלו קורבן למען שכר ועונש אם לגורל כבר צורה? את עצמי כבר פדיתי בארץ פרדסים ושאול כי האל הנורא שוחד לא יקח! אנוכי עבד אלוהים ולא משרת רצונו, כי אשר חפץ לא ידעתי. ואת צלמו לא דימיתי להשיג ונותרה לשוני תפלה כי אלוהים הוא הטעם אשר אהבתי ולו חירותי נשתעבדה. ולמה נבזבז עוד רגע על פסלים כי פׇּסַל אחד לפני הכל; ויהי לילה ויביטו הנערים לכוכבים אשר פיסל אלוהים במלאכת מחשבת ותשובות ינחשו.

ויראה זאת אברם וכה אמר: קנאי האל! כי עת רחק מעיניכם גם נרחק מלבבכם; ויקים אברם מדורה גדולה וישרפו רסיסי הצלמים, ויאמר: הכל אפס הכל נשרף ולא תבכו הלוא זה שניתן ילקח כי לא שלכם היה; וימשיך אברם: ותחת שמש סנוורים לא תראו חדש, ותיטיבו אם בלעתם איש את לשונו כי בללה שפתכם וממילא הבל הבלים דיברתם. ולמה נאזין ומזמור אין?; ויצא אברם במחול על יד האש ויקרא: האין ידעתם כי רקדן אנוכי? וריקוד זה לא הכיר האלוהים אף שידע צעדיי וזאת כי ריקוד אחר לו. ומדוע הייתי משוגע בעיניכם אם אף לכם רגליים? ופיזזנו כי קדם הריקוד למנגינה כברק המכה לפני הרעם, ולא חיכינו למבול המכבה כי חשיכה עטפה אש, ותרקדו כלהבות המשנות צורתן כי רק זה כל האדם; וישאלו הנערים: ומה לנו לפני האש אשר כילתה הכל?; וישיב אברם: הנעמה לכם חומה ותו לא? ומי יפילו עצמם אל האש כי תמות נפשם עם אלילים? אוהב אני את אשר נשרפו באש וממנה יצאו חיים! כי אל אש התמיד הכל הולך ומשם הכל ינבע, וכל שלכם נותר זה לקחת לפיד וגירשתם מעט החושך, ותמימים תלכו לפני האלוהים אשר מלפניו הכל בטל. ועד אין קץ תמאסו באלילים כי אף חנקתי אותם בידיי ועוד ינשמו הם. ואף נקריבם לעולה ולא תתעלמו מהם, כי עפרם עודנו מרחף על פני תהום; ויסיים אברם את דבריו לאמור: כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה ורבים הפושעים מן החוטאים, לכן לא בעיר אגור כי יושב אוהלים אנוכי. עתה אלך לי לדרכי ואתם התגלגלו מעצמכם”.

וימשיך לבן לספר: “ויחר אפו של תרח כי ראה את אשר בנו עשה וכסף רב הפסיד. וילשין לשופטי נמרוד ויקחו את בנו ויאשימהו בקלקול הנוער וכפירה באלים. ויאמר ‘לא כפרתי כי לסגוד רציתי לאל החזק, ואלו רבו ביניהם עד אשר כילתה האש את כולם’. וישאלו השופטים ‘כי לאש תסגוד?’ וישיב כי סגד אז נזכר במים המכבים. וישאלו ‘כי למים תסגוד?’ וישיב כי סגד אז נזכר בענן הממטיר. וישאלו שוב ‘כי לענן תסגוד?’ וישיב כי מה עם הרוח המפזרת אותו, והלאה מכך. ויזרקוהו לכבשן האש, ויתפלא תרח כי בנו הרן הוא המת מלפניו ואברם לחרן הלך קודם. ויתעצב לבו וילך אחר בנו האחר. וגם בחרן הטיף אברם לאל שדי ולבו של תרח כבד עליו, ויגיד לאברם ‘לך לך’ ויגרשהו. וילך אברם לכנען ויאמר לכל אוזן הנקרית לפיו, כי הלך לו מעצמו והאלוהים אשר אהב עמו הולך”.

ותקשיב רבקה קשב רב ותשאל את אחיה: “ומה שם האלוהים של אברם זה?” ויענה במקומו אליעזר: “אין לשאת שם אדוניי אלוהי אברהם, דוד אביך בתואל לשווא”. ויוסיף לבן ויליץ: “ולא תדאגי אחותי, בשם אל זה לא תקראי הואיל וחסר שם הוא”. ויבקש אליעזר את בתואל ויוציאו לבן מביתו וישוחו ביניהם. ויגד לו לבן כי מחוץ לעיר אביו לכן על פיו יישק דבר. ויוסיף אליעזר לדבריו: “וישביעני אדוני לאמור, ‘לא תיקח אישה מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בארצו, אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אישה”. וישיב לבן כי זאת הבין מכבר, וישאל מה טוב אם אחותו נתן לאיש זר אשר בעדה לא התאמץ עבד. ויען אליעזר כי דאגת אדונו מן המנדים בחרן, שמא יפגעו בזרעו אשר חזר למולדת אביו. ולבן לועג לאברהם ויקרא: “לעולם פחדן הוא האיש הזה, וכשם מכר את הרן לנמרוד ונס לו, כך מכר למען עצמו את שרי לאבימלך או שפרעה היה זה”. ואליעזר מתאפק לו וימשיך לשמוע דברי לבן: “כי את אלוהיו אברם אהב יותר מאשת נעוריו ומדוע אתפלא? עקרה זאתי ותהר מן השמים אולי, ולא מאיש זקן זה אשר מאנשי רכיל שמעתי כי את בשר זכרותו כרת, ואיך ידעתי כי בנו על הארץ?”. וישקול אליעזר את מילותיו ויאמר: “ולא אדאג עוד כאברהם, אני יצחק בנו. ואבוא היום אל העין ואבקש מאלוהי אבי סימן ואומר, ‘אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך עליה, והיה והעלמה היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים, ואמרה אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב, ואדע היא האישה אשר הוכיח לי’. אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה רבקה יוצאת ועושה כסימן, ותשקני וגם הגמלים ואשאל אותה קודם, ‘בת מי את?’ והנה אמרה ‘בת בתואל בן נחור’ וידעתי כי אלוהי אבי עשה עמי חסד, ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה ואקוד ואשתחווה לאלוהי אבי אשר הנחני בדרך אמת אל משפחתי”. ויחבק אותו לבן וינשק לו ויביאהו פנימה ויאמר: “אך עצמי ובשרי אתה ידעתי כי פניך פני אברם ולא אוכל לדבר אליך אם רע או טוב כי מאלוהי אביך יצא הגורל”. ויהי כאשר שמע זאת הוציא עבד אברהם כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומגדנות ויתן ללבן ולאמו ולאביו השאיר. ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה ויקח את רבקה אחותו ויבא אותה אל אליעזר אשר נשאה בשם יצחק.

ויתייחדו באותו הלילה אחר המשתה ויבקשו לדעת זה את זו. ורבקה שאלה אותו: “היש אחים לך?” וישיב: “אח אחד וישמעאל שמו ולא תדאגי כי יורש יחיד אנוכי ואחי הרחק גורש”. ותאמר לו: “ולא חיפשתי בך מטמון כאחי ומעניין שאלתי, ומדוע גורש הזה?” וישיב: “פרא אדם זה וידו בכל ויד כל בו ותראה אותו אמי מצחק עלי, ותצעק מחלומה ‘ישמעאלים עליך יצחק’ ותקוץ משנתה, ותאמר לאבי ‘גרש האמה הזאת ואת בנה’, וישלחם אבי למרת רוחו כי פחדה על חיי עד מותה”. ותוסיף היא לשאול ממה זו מתה, וכך סיפר לה: “ויאמר אלוהים לאבי קח את בנך והעלהו שם לעולה על אחד ההרים. ותשכים אמי אחרינו ותיבהל כי לא הייתי ולא תאמין כי שוב אהיה והפחד הרגה”. ותשתומם רבקה ותקרא: “חלילה יעשה אב לבנו כדבר הזה!” ויען כי צו אלוהים היה, ותתמה רבקה על האלוהים אשר מולו ורוצה קורבן אנוש כשאר אלילים. וישיב לה: “וידע אבי כי אלוהים אל טוב ומיטיב אשר ישאירני בחיים”. ושוב תתהה רבקה: “ואם זאת ידע אז התופת אינה תופת ולמען מה יבקש משחק?”. וידמה לה כדבר הזה: “ושפכנו מים לכלי ונוסיף שמן וידענו כי יבדלו. אך אם זאת לא ראינו ועוד נוכל להאמין כי לא נדע”. ורבקה לא נעתרה ותאמר מנגד: “התדע שלא ידעת וניחשת כי לא תשאף לדעת? עתה דעתי כי לא שיחקו, ויאבקו עד אשר נכנע אלוהים כי קדוש אתה יצחק ועליך לא יוותר עת ניסה אביך את אלוהיו”.

ויהי בוקר וראש אליעזר כואב ורק לבו דיבר: כה שיקר אברהם למען עצמו אז על נקלה שיקרת למען שבועתכם. ולאנשי סדום קרב הוא מבניו אשר גירש ועקד, ואותך ניקה אלוהים מאלתך כי התקדשת לפני רבקה; וישקול אליעזר את צעדיו ויגד לאלוהיו: ואפנה על ימין ואבנה בית בחרן לרבקה, ואפנה על שמאל ורצחתי את יצחק וירשתי מקומו, מקנהו ואשתו אשר לי; ויראה אותו לבן משתחווה ארצה וישאלהו: “כל הליל צהלת ושמחנו ומדוע השכמת לפני אחותי?” וישיב לו: “אל תאחרו אותי ושלחוני ואלכה לאבי”. ויתפוס לבן בשכמו של אליעזר ויצחק בקול גדול ואת אשר אירע אמש דיבר. אכול ושתו לבן אמר כי מחר נמות, והנה למחרת עוד חי הוא ואשר הבטיח שכח. ויקח אותו לבן אל חדר מלאכתו ויוסיף לסיפורו:” ‘נערה היא’ אמרה אמי ונקרא לשאול פיך ונאמר ‘תשבו אתנו ימים או עשור, אחר תלך’ ולא דיברת מנגד”. ויתאנף ויאמר אל לבן: “מה זאת עשית לי?” ויציג בפניו התרפים אשר עשה, ויוסיף לבן לאמור: “הכי אחי אתה ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך והיית יד ימיני”. ויאמר אליעזר: “השכחת את אשר סיפרת על אבי? מסכן הייתי אם לפסל אסגוד”. ויאמר לבן: “מסכן תהיה בלא שכר ונהפוך הוא, כי טוב לי זבן שאלילים לא סוגד. רוכל אשר יודע ערכם, ידע לסחור באשר יזדקקו קוניו וידע לקרוא שמות חדשים לאלים ישנים, כי לא טוב לנו היות אלוהים לבדו”. ויסייר אליעזר בחרן ואחר הלך לרבקה, ויספר לה את אשר שמע ותאמר לו: “וישר היית עמי ולא אסתיר מפניך כי אחי פיו ולבו אינם שווים. ואף רימה אותך כבר, כי אבי בתואל הורעל ביד אויבנו דאז וחשש אחי להשיאני במחיר יתומה”. וימשיך אליעזר להביט שמאלה וימינה כל היום ותרדמה נפלה עליו. ותיראה בחלומו תמונה שכולה תכלת ואין ענן בשמים. וישמע שבר ענף וידע כי אינו לבד, וראשו הניד לראות ולא ראה כי צווארו נד קמעה. וירא את השמים נצבעים שחור ומתוך מסך אפל זה הגיחה דמות זרה. וירעד ויתחלחל ויחם גבו ולקום לא קם כי נע במקומו על האבן עליה נקשר. ויזהה את אברהם ולדבר לא יכל כי לשונו בלע, ועיניו תרות אחר סיבה כי בלעדיה כל מסובב לשווא יסתובב לו. ויביט לתוך אישוניו וירא דם ואש ותימרות עשן סביבו. ויקרעו כל המים אשר נקוו ותיחרך היבשה ויהי אין. ויבללו המאורות ויום היה ללילה והנה נשאב האור ועיני אברהם ריקות הן. וכעיוור חזה בתהו ובהו ולא חש הוא ברוח אלוהים כי אינה נושבת עוד. ויראה מעליו את המאכלת ותקם רבקה מצעקתו אשר שמעה, ותראה אותו מזיע ותשאלהו: “מה חלמת אשר ביעותך?” וישיב: “חלום טוב זה ומשמחה צעקתי כי ראוי אני להיות על מזבח אלוהים בשובי ארצה כנען”. ויחרישו בצאתם לשדה תחת הלבנה וירכבו על הגמלים ותעצור בעדו רבקה כי שאלה: “ומה יגידו נערותיי ומה יעשו אנשיך, ולא אדון להם?” ויענה לה: “ולמה תביטי מאחוריך אל בית לא לך? הסופרת את כל נמלה אשר עליה הדרכת רגלך? הלוא לנציב מלח תקפאי! ומשלת בעצמך ולמדו אנשיי להיות להם לאדון ומושל. ונימלט על נפשנו פן ידריך עלינו ולא ישים האלוהים אשר הצליח דרכי עד כה ולו נאחר כי תתמהמהי”. ותראה רבקה כי אורו עיניו ותתחנן להיפרד מזו אשר אותה הניקה, ויעתר לה ויחכה רגע על גמלו ועל יצחק שוטטה דעתו. וידמה עצמו מול יצחק, ויקח יתד אוהלו ויתקע ברקתו ולא תרפה ידו כיד אברהם כי צר על זרעו אשר לעד ייעקד. ותשיג רבקה את דבורה המינקת ותשאל המינקת: “התלכי עם האיש הזה?” ותאמר: “אלך”, ותלכנה אחרי האיש. ויקום לבן בבוקר, ויגלה כי נחטפה אחותו ואיומה היתה צעקתו ונקם חיפש. ויחרף את רבקה ובעלה ויקלל: “ויירש זרעכם את השנאה בכל שער עיר”.

וישוב אברהם מחברון ויגש לאוהל שרה אשר יצחק שם ויאמר לבנו: “מה לך כאן?” וישיב יצחק: “אמנם גופה לא אראה אך ריחה נוכח באוהל”. ויאמר אברהם: “רקוב הריח אשר נהיה לך למנהג ולא תבדיל בין זה לבשמים של אמך”. ומבט יצחק נוגה ופיו נרעד וישאל: “היכן זו שאהבה את נפשי?”. וישיב אברהם בלא רחם: “אם מחוצה חסר לך אינך שלם. ואיך תדע לאהוב ורק נאהבת? ותשכח אהבה מהי וחדלת מן המשוררים ולבבך אולי ירקד”. ויוסיף אברהם לאמור: “האזן לי בני יחידי, שנים ארוכות יגעתי ובארצי שלא לה הפקר ישבתי כגר. ועתה אחוזה לי בארץ ולא בחסד אם בכסף מלא כי המקח על הארץ ולא על המחיר, הוא ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ונשבעת לי בני ויהי מה מארץ זו לא תרד”. וישאל יצחק: “ומה אם רעב בארץ?”. ויען אביו: “ולא לי תשבע ונדרת לאלוהים, והיה ותשליך נדרך ותנדור שוב כי כאן תעצור, כה אמר לי אלוהינו”. ויצחק תמה: “ומה ביני לשמים אשר אתה לבד מדובב?” ויגד אברהם לאמור: “התשמע קולי מן השמים ורעב בארץ? התחפשני כי להוריד מן השמים צפיחית בדבש יכולתי? ובזיעת אפיך תעשה חיטה ללחם”. ויוסיף לומר: “והשמים הפקר הם ואף אינם, ואתה יצחק צא מרחם אהלך ותביא מנחה על אשר תראה ותזכור”. וישיב יצחק כנגדו: “למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ומאכלת?”. ואברהם מגחיך ויאמר: “אל תשלח ידך אל הנער אשר ממאומה יבב, כי ימשוך זרועך טרם תרימו עת הושיט ידו אליך”. ויוסיף אברהם: “ובהַרַת עולמים לא תיפול? ולא תהיה מהאנשים אשר בוכים לשמים, כי המטר לא דמעות אלוהים אשר חפץ ברגליך על הארץ גם תבער! ויצאת מן האוהל ושנית נולדת ולא עמל מחכה לך בחוץ אם כי המלאכה!”. ויקשיב יצחק לדברי אביו ויבקש באוהלו רגע נוסף, ויאיץ בו אברהם לגבור וישלח את ידו וידחפהו מאוהל אמו.

ויהי לפנות ערב, ותראה המינקת איש השח אל עצמו בשדה. ותחמול עליו ותאמר: “מתהלך הוא לו בין המתים ובין החיים ולא דבש תחת לשונו הצמאה לחלב”. ותישא רבקה את עיניה ותראה אותו קרב לגמלים אשר באים אליו, ותשאל את האיש שלה: “מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו?” ולא יען לה העבד כי נעלמה לפניו הדרך. וכל אשר ראה בנתיבו התהווה למסלול שאחר העקדה. והנה גמליו לחמורים נהיו, ויקומו הנערים ויצהלו לפניהם כל האורחים אשר בנדיבות הכניס. ויראו כמי שנהפך עליהם לבם, ויבואו בתופים ובמנענעים ובצלצלים, ושמחת עולם על ראשם ששון ונסו יגון ואנחה. ויצעקו ‘נס היה כי אצבע אלוהים התערתה!’, ויוסיפו לחגוג כי חי אדונם יצחק עקב עמידת אביו בנסיון אדונו אלוהים אשר ממנו לא חשך עבדו את בנו את יחידו. והביט העבד בחמור אשר בבהלה דהר לאוהל שרה והחמור חמור יצחק, ופני הרכב כפני אחד האדם אשר מן המובחר בו בוטל, כי איש את נסיונו לא בדק. ויצעק יצחק צעקה גדולה אשר שמעונה כל החוגגים, וישובו לקינתם כי התאבל אברהם על אשתו אשר הפילה עצמה. נוע ינוע אברהם ונסוב את גזע האשל שבע מאות פעמים והתנודד כשכור על הארץ עד אשר נכבד ונפל כי תש כוחו ולא יוסיף לקום. ותחדל שנתו ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. וכך שמע אותו העבד מפטיר באוהלה: ‘ולא תבוא שרה אמנו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, אשר לי אדוניי אלוהינו נתן? האם קבר משלה ומנוחת עולמים לתת לה לא יכולתי? והסתכלתם עלי מקיף את העץ ואל הגזע תביטו? ראו את הענפים אשר במערומיהם לא יחשפו, כי לא חלפו העלים בנשירתם ומשמרות בלבד החליפו, אך לא מעניינכם מאין הצל אשר חסתם בו. ואין איש ישקה את העץ אשר לבדו צומח ביובש המדבר ולעד יוריק עצמו ושורשיו תרו מים. ולמה מנגינה הפסקתם ועל אבלי שוב תבכו אם לפני בואי קיננתם?’. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל אנשי ביתו לאמור: ‘וכפלנו קבורתה, אחת כי אינה עוד בארץ ושניה כי עוד יוכלו יורדי בור לעלות ולהגביה’. וישביע אברהם את עבדו זקן ביתו ויבקשהו לשים ידו תחת ירכו וילך לחברון.

ויראה אליעזר שוב את דרכו כפי היא, וימשול בכל אשר לו ועדיין ידיו רפות הן. וישמע שוב את רבקה שואלת איזהו האיש, וירכין את ראשו, ויעצום את עיניו ורק המאכלת ראה. ויאמר העבד: “הוא אדוני”. ותיפול רבקה מעל הגמל ותגנח ותיאנק ותיאנח, עד אשר תרימה דבורה ותיקח הצעיף ותכסה פניה עת עמד מולם האיש אשר לקראתם בא. וידברו ביניהם האדון ועבדו בחשאי, ויספר העבד את כל הדברים אשר עשה ליצחק. ויפטרהו יצחק מעליו ונחש כינהו ויזחל אליעזר למקום בו הלך. ויקח יצחק את עצמו האוהלה שרה אמו, ותאבה רבקה ללכת שבי אחריו ותצעק לעברו: “יצחק!” וישיב: “הנני לצערי”. ותגיד לו: “עתה ידעתי זאת”. ותנחמו אחרי אמו כי את אבלו הכירה. ותתמוך כנגדו ותאמר: “על סף פרץ זעקותיך לא תעצור כי אם דיברתי אליך בשלוותיך, השמעת ולא תקשיב. ותחכה לאשר יגורת יבוא ולאשר ייחלת לא תבוא?”. וימשוך יצחק את רבקה אל חיקו והוא בוכה. ותכהין עיניו מדמעות שקופות ורק לקולה הקשיב. ותאמר לו: “הראית כי מהגמל נפילותי? ואחר נפילתי לא אכאב? ואם כאבתי לא ארגיש? ואם הרגשתי לא אבכה? ואם בכיתי לא תצמא נפשי מים להשיב? והייתי כאגל של דמעה מלוחה הנוזלת מעפעפיך, ותחפשני כי רק למענך נבדלתי מהטל שעל הארץ. ולא תמצאני כי באדמה אחלחל ומים עמוקים לא ינבעו. ובארות רבים תחפור ואל מי תהום תגיע ואותי לא ראית כי מתקו המים אשר שאבת. ואף תיבש הארץ ומביתנו לא נרד, כי מבאר מים חיים נשקה בכדים את כל מי אשר צמאה נפשו בבצורת הגורעת כל חוש”. ואחר ששמע יצחק הדברים האלה פרץ פתאום צחוקו ותוסיף לצחוק אחריו רבקה, ותהי לו לאשה ויאהבה כי רק רצה לצחק אותה מחוץ למושב לצים.

______

 

Rom Golan, 29, is an author and a research student in the Philosophy of History at Bar-Ilan University.  The Oral Torah fills the gaps found in the biblical text, yet between the lines and behind the figures hide people with emotions, hopes, and disappointments that only the imagination can complete. Through a creative use of various interpretations, Golan retells the stories of the Patriarchs through the eyes of Eliezer, Abraham’s servant, who was sent to find a wife for Isaac. Within the narrative, one can find a variety of profound faith-based ideas which, in Golan’s view, persist in their philosophical incarnations to this day.